מאת: עורך דין שמואל סעדיה.
אם האבות היו עשירים וחיו חייהם על פי רוב במנוחה הרי שבחיר האבות – יעקב, היו חייו מרורים מתחילתם ועד סופם, במהלך חייו בכלל ובזוגיות בפרט. לקראת סוף חייו שכשיעמוד לפני שליט מצרים והוא ישאל אותו על גילו, יטרח יעקב לציין זאת באוזניו.
“וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם”.
כך הוא מסכם את חייו “מעט ורעים”.
תחילת מעשהו בבריחתו מעשיו אחיו הרוצה להורגו ואח”כ צרת רחל ולאה, לבן והמלאך, דינה ויוסף. אולם בכל פרק בחייו ראה הוא גם שמחה וברכה.
המפגש עם רחל
יעקב מגיע לחרן ואין בידו מאומה: לא גמלים, לא נזמים, לא כבשים ולא עגילים. הוא מחפש מי מבית אביו, ואכן הוא רואה את רחל רועה את צאן אביה ובעת המפגש הראשון – בוכה – וכפי שנראה מיד המקורות מפרשים זאת כבכי של שמחה.
“וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ”.
יצוין כי זאת בשונה מסבו אברהם אשר הבכי המיוחס לו הוא בעת הפרידה מרעייתו שרה כפי שנאמר:
” ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”[
יעקב נושק לרחל וגם היא מקבלת את נשיקתו ללמדך שני הלבבות התחברו כאן שלעיתים יש לקשור בין שני זוגות יש צורך בהקדמות מרובות, וכאן כאילו חיכו רק למפגש.
“וישק – כיון שראתה שעשה כל זה בעבורה קיבלה נשיקתו. ויבך – זו היא בכייה של שמחה ומרוב אהבה המיית הלב”.
ברמז אמרו חכמים כי שני נביאים אלו התנבאו באותו רגע על כל מסכת חייהם, כאילו ידעו מה יעלה בגורל אהבתם מתחילה ועד סוף.
“וישק יעקב לרחל, שהיתה קרובתו: וישא את קולו ויבך… למה בכה? ראה שאינה נכנסת עמו בקבורה, וגם היא בוכה ומבכה, שנאמר רחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), לפי שנביאה הייתה”.
כשמגיע יעקב לדודו לבן הוא מבקש ממנו לרעות את צאנו בתמורה לנשיאת רחל.
“וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה”.
כפי שכבר פירטנו בפרק הרלבנטי לגבי יצחק הרי אף לגבי יצחק מתואר במפורש דבר אהבתו לרבקה. עם זאת אצל יצחק האהבה היא לאחר הבאת רבקה לאוהל אימו ולאחר הנישואים- אהבה אמיתית, אהבה יתירה כפי שראינו בדברי הרד”ק שם. לעומת זאת כאן זו “התאהבות”, זו אהבה ממבט ראשון, אהבה מידית, עכשווית, – אולי בשל חולשות גבר שנפגש עם אישה יפת תואר ויפת מראה? ברור מהכתובים כי “אהבה ממבט ראשון” זו הפכה ברבות הימים לאהבה בת קיימא, אהבה יתירה כמו אהבת יצחק את רבקה.
אף ברגע האחרון, לפני מותו, בשיחה עם יוסף, מזכיר יעקב את רחל רעייתו האהובה באומרו:
” ואני בבואי מפדן מתה עליי רחל בארץ כנען בדרך”[
מכאן ההלכה כי בני זוג “נפטרים זה על זה“
וכבר עמדו חכמים על פירוט יעקב ללבן את נישואיו עם רחל.
“ברחל בתך הקטנה – כל הסימנים הללו למה, לפי שיודע בו שהוא רמאי אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רמהו”.
הנישואים עם לאה
אף על פי שאהב יעקב את רחל ורצה לשאתה לאישה ( וכמו שראינו לעיל אף ברגע האחרון לפני מותו), כיוון שראתה את רצונו של אביה להשיא את לאה ליעקב חששה כי עלולה אחותה להתבייש, ומסרה לה סימנים שהסכימו בניהם יעקב ורחל קודם לכן.
“ומאי צניעות היתה בה ברחל – דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא? אלא אמר לה: מינסבא לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה. – אמר לה: אחיו אנא ברמאות. – אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? – אמר לה: אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל. אמר לה: ומאי רמיותא? – אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה. מסר לה סימנים. כי מטא ליליא, אמרה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא: מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול”. (יעקב לא היה אחי אביה של רחל אלא בן אחותו של לבן? אלא שאמר לרחל הינשאי לי אמרה לו אבא שלי רמאי ולא תוכל להסתדר איתו אמר לה אחי אביה הוא כלומר אני רמאי כמותו אמרה לו והאם מותר לצדיק להתנהג ברמאות אמר לה כן שהרי כתוב עם נבר תתבר ועם עיקש תתפל אמר לה מהי רמאותו אמרה לו יש לי אחות גדולה ממני ולא ישיא אותי לפניה מסר לה יעקב סימנים. כשהגיע הלילה אמרה רחל עכשיו תתבייש אחותי. הלכה ומסרה לה את הסימנים ומתוך הסימנים שמסרה רחל ללאה לא הכירה). [
כאשר ראה יעקב בבוקר שהיא לאה, רצה לגרשה, אולם עלה בזיכרונו מעשהו לעשיו אחיו ומעשה הבכורה וכיוון שזכר זאת מחל לה, והרי ידוע כי במידה שאדם מודד בה מודדים לו.
“כל ההוא ליליא הוה צוח לה רחל והיא מעניא ליה, בצפרא והנה היא לאה, אמר מה רמייתה בת רמאי, אמרה ליה ואית ספר דלית ליה תלמידין, לא כך הוה אבוך צוח לך עשו ואת עני ליה אף את קרית לי ואנא עניתי לך (כל הלילה היה קורא לה רחל והיא עונה לו. בבוקר והנה היא לאה. אמר לה רמאית בת רמאי ,אמרה לו האם יש ספר בלא תלמידים (למדתי ממך) האם לא כך היה אביך שואל עשיו ואתה עונה לו ,כך גם אני קראת לי ועניתי לך).”
לאה
אבל התמיהה היא על לאה, כיצד היא הסכימה למעשי אביה ולהינשא לאדם בעל כורחו? אלא שמתוך צניעותה ומידותיה הטובות רצתה להינשא ליעקב, ויותר מכך ברחה מלהינשא לעשיו, והרבתה בתפילה עד שעלתה בגורלו של יעקב. לאה חששה אפוא כי תינשא לאחיו עשיו. כמו יכולתה של שרה בנבואה ( וכאמור אברהם טפל לשרה בנבואה) וכמו יכולתה של רבקה לקרוא נכוחה את המציאות בהבנה כי המשך השושלת תהא מיעקב ולא מעשיו, כך אף הבינה זאת לאה.
“ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים… מאי קדמתה לאה ברחמים? דכתיב: ועיני לאה רכות, מאי רכות? א”ר אלעזר: שמתנותיה ארוכות (לב טוב היה לה, בעלת חסד ועין טובה). רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? איש תם יושב אוהלים, והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב: וירא ה’ כי שנואה לאה, מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר? בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשה עשו בפניה – ויפתח את רחמה.
האישה הזאת בעלת העיניים הרכות והטובות, ביקשה להינשא לאדם טוב לב בדומה לה, זכתה לכך בין מצד מעשיה הטובים ובין מצד ההשתדלות שעשתה. המעשה שלה הינו בעל עוצמה כאשר ידעה כי ליבו של יעקב נתון לאחותה רחל – זהו מצב עוצמתי וקשה מנשוא.
ניתן אף לראות הקרבה גדולה, לדעתי, מצד יעקב שעל אף שלכאורה הייתה לאה חלק מ”התרמית” חי עימה כאשתו, אין כל רמז כי נטר או נקם לה על כך – דבר המלמד על אהבתו אף ללאה.
בלהה וזלפה – השפחות
יחד עם רחל ולאה נתן לבן לבנותיו שתי שפחות אחת לכל בת. זלפה ניתנת ללאה ובלהה ניתנת לרחל. מעניין לציין כי שתי השפחות לא היו אלא אחיות מאב לרחל ולאה. וכך אומר המדרש:
“לקח לבן שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו, וכי שפחותיו היו והלא בנותיו היו אלא בנימוס הארץ בנותיו של אדם מפילגשיו הן נקראות שפחות…”
במדרש זה ביקשו חכמים להראות את מעמדם הברור של השבטים לעתיד שאין כאן עבדים ואדונים, אלא כולם אחים שווים בעלי אותו מעמד.
מרגע שנשא יעקב את האמהות החל ה”מאבק” על בניין האומה הישראלית. שכל אחת רוצה להיות זו שבונה את בית ישראל לדורותיו.
לאה יולדת ראשונה ליעקב ארבעה בנים. שלוש פעמים היא קוראת להם בשמות המנציחים את האהבה שלה ליעקב ואת התעלמותו ממנה.
“רְאוּבֵן – רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. שמעון – שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה לוי – עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי…” ובפעם הרביעית היא כבר מודה לה’ ולא פונה ליעקב בקשר לבן יהודה – הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'”.
כל ארבעת השמות קשורים בזיקה אמיצה לרצונה שבן זוגה בעלה יאהב אותה וייתן לה תחושה כי היא חשובה בעיניו והיא חלק מרכזי בחייו. מעניין אף לציין כי בזוגיות זו האישה בוחרת את שם הילד – לא האב ואף לא בהחלטה משותפת.
רחל מבקשת גם להעמיד צאצאים אולם היא עקרה. היא נותנת את בלהה ליעקב וממנה נולדים דן ונפתלי. אולם קודם למעשה זה מתרחש ויכוח נוקב בין יעקב לרחל, ויכוח שישפיע על עתידו של יעקב.
“וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן”.
לכאורה יעקב כאן הוא הדמות השכלית והמפוקחת. הוא אינו מבין מדוע רחל תולה את העקרות בו שהרי אין הוא בורא האדם, ועל כן הוא כועס על רחל. רחל ביקשה לעורר את יעקב בתפילה. רחל נוהגת כאן בפיקחות כמו רבקה. יצחק נעתר לבקשת רבקה ומתפלל בעדה ואילו יעקב מגיב באופן בלתי צפוי ומפתיע.
הטיב לבאר זאת הרמב”ן:
“ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים (בכל מקרה), ואם אין שתמית עצמה בצער. דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. ויחר אף יעקב – שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלהים”.[
רחל מבקשת מיעקב שיתפלל בעבורה. לפי התפיסה של רחל הדבר תלוי באחרים, ביעקב. אם יעקב יתפלל ויתענה ישמע לו ה’ והיא תזכה לפרי בטן. אם כך כיצד ניתן להניע את יעקב? נגעה רחל בנקודה ה”כואבת” של יעקב, ואמרה לו שאם לא יתפלל בעבורה, לא רק שלא יזכה לוולד ממנה, אלא גם יאבד אותה כאישה שהרי היא תמות מצער. כפי הלשון המיוחדת של הרמב”ן “דיברה כדרך הנשים האהובות”. מחזה נפוץ בין בני הזוג הוא כי כאשר קיימת אהבה משתמשים בני הזוג בה.
אולם יעקב ענה לה בצדק, מתוך תפיסתו הפורמלית אמונית, כי הדבר אינו תלוי בו, וכי התפילה אינה מציאות המכתיבה לה’ כיצד לפעול בעולמו, ויותר מזה היא רחל טועה בדבר מרכזי אחד – בפנייתה אל יעקב. יעקב מלמד את רחל שיעור חשוב והוא שאין מציאות בה אדם פונה לכוחות אחרים מלבד אל בוראו, אין לה’ שום שותפים שיכולים להשפיע על עולמו מלבד הוא עצמו, ואם רחל פונה אליו הרי שבלי לשים לב היא הופכת את יעקב לאלוהים. הרי לטענתה יש אפשרות לקבל ממנו/בזכותו ולד בצורה ודאית. את המחשבה הזאת רוצה יעקב לעקור, מפני שהיא תחילתה של עבודה זרה.
אולם הדרך שבחר יעקב להוכיח את רחל היא דרך קשה בין המלל ובין באינטונציה שבה זה נאמר, ועד כדי כך שגם שעל דבר זה נענש. חכמים בחרו במילים קשות לתאר את תגובתו של יעקב.
“החכם יענה דעת רוח” – זה אברהם, שנאמר: וישמע אברם לקול שרי. “וימלא קדים בטנו” – זה יעקב, שנאמר: ויחר אף יעקב ברחל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקות (המצטערות) חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה…”
אברהם “שומע” הוא מבין ללבה של שרה אימנו, יצחק “נעתר” ושומע לרבקה, ואילו יעקב אינו “שומע” ללבה של רחל. אמת בטענותיו, אולם אין בלבו הבנה לשותפות לכאב.
מעשה הדודאים – רחל ולאה
לאה ורחל בונות את בית ישראל ודרך זו אינה קלה שזו אהובה בעיני בעלה וזו מרוחקת, וזו אם הבנים שמחה וזו ערירית ומשולה למת. קשיים אלו מובילים גם למתח בין האימהות הקדושות שהיו אוהבות אישה את אחותה.
בנה הגדול של לאה היה שותף לצערה של אמו ולמיעוט חביבותה בעיני אביו, ועל כן היה משתדל ליפות אמו בעיני אביו.
“וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ…”
ראובן מביא לאמו דודאים על מנת שתישא חן בעיני יעקב בין אם זה בהולדת בנים נוספים כסגולת הדודאים ובין אם זה על ידי ריחם הטוב של הדודאים. כך פירש רבינו בחיי:
“וימצא דודאים בשדה. דודאים כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידיים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע, כי התולדה שלהן קרה, אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב, ומזה אמר הכתוב: (שיר השירים ז, יד) “הדודאים נתנו ריח”, וראובן לא הביא לאמו השורש כי אם הפרי להשתעשע בו ולהתענג בריחו, ורצתה בזה לכבוד יעקב לבשם יצועיו, כענין שכתוב: (משלי ז, יז) “נפתי משכבי מור אהלים וקנמון”.
סביב הדודאים האלו מתחיל מאבק בין האימהות שמציף משברים מהעבר. רחל רואה את הדודאים אצל אחותה והיא מבקשת ממנה מעט מהם.
“… וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ”.
לאה מרעמת על רחל שבגללה אין יעקב אוהב אותה ואין הוא נוהג עמה כבעלה.
” וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי…”
רחל מזכירה לה את מי רצה יעקב לשאת מתחילה. זה לשון המדרש:
“המעט קחתך וגו’. אמרה לאה לרחל לא דייך שלקחת את אישי שנמשך לבו אחריך, אמרה רחל ללאה לא לאה אישך הוא אלא אישי, ובעבורי בא מבאר שבע, ועל ידי שמסרתי לך הסימנים נעשה אישך: לכן ישכב עמך הלילה. לפי שהיה מנהג יעקב לישכב עם לאה לילה [אחת], ועם רחל לילה אחת, ואותה הלילה של רחל היתה, והניחתו ללאה תחת הדודאים”.
“… וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ…”
הדודאים האלה בין שהיו פרח היסמין או שהיו תאנים, היו אלו שעוררו את המחלוקת סביב בניית בית ישראל, והוציאו מכל אחת מהאימהות את מה ששמור בליבם. אלא שרחל במאבק הזה על ליבו של יעקב כבר מוכרזת כמנצחת והיא יודעת זאת היטב ועל כן אמרה ללאה אחותה כי אין היא זקוקה ליעקב.
“לפי שזלזלה בצדיק לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה, הוא דהיא אמרה לה לכן ישכב עמך הלילה אמרה לה, עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך, אמר ר”א זו הפסידה וזו הפסידה זו נשתכרה וזו נשתכרה, לאה הפסידה דודאים ונשתכרה ב’ שבטים ובכורה, ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים ובכורה, ר’ שמואל בר נחמן אמר זו הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה עמו, רחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים וקבורה עמו”.
לעיתים יהירות האדם מובילה אותו לומר משפטים שלא היה אומר כן כשהוא מפוכח, אבל מתוך הרצון המדומה לשמור על מעמדו הוא בוחר לזלזל באחרים, ובזה הפסידה רחל שני שבטים בישראל. ללמדך כמה חיים תלויים בפיו של האדם. לגבי ראובן יש מקום להתייחסות נפרדת שכן על פי דברי חז”ל “כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה”, כפי שנאמר על דוד המלך כי “כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה”. בעניין זה אף הביע הרב נבנצל, הרב של הכותל, את דעתו בפרשנות לפרשת “ויחי” ואתייחס לכך להלן בשער זה לספרי.
“ויבוא גם אל רחל”
בבראשית פרק כט נאמר “ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה” ועל כך אומר הפרשן דון יצחק אברבנאל:
“לפי שידוע מדרך הטבע שמי שיאהב את אישה ויבוא אל אחרת שתחלש אהבתו את אשר אהב ראשונה.. ולכן ספר הכתוב כאן שלא היה כן עניין יעקב שעם היות שבא אל לאה לא שכח את רחל ולא נחלשה אהבתו אותה מצד בואו אל לאה, אבל בהפך שמצד בואו אל לאה נתחזקת אהבתו אל רחל”
בלהה וזלפה
מיום מותה של רחל היה גדל יוסף בבית בלהה והיה כאחד מבניה, אולם אחר סיפור מותה של רחל מובא הפסוק הבא:
“וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר”.[
מה פרושה של שכיבה זו? ומדוע עושה מה שעושה ראובן?
כפי שציינו, בלהה הייתה שפחתה של רחל, ולאחר מיתת רחל ביקש יעקב לזכור רחל על ידי שיתן משכנו באוהל בלהה שפחתה, וראובן היה אפוא מקנא לכבוד אמו ונטל משכבו של אביו מאוהל בלהה ונתנו באוהל אמו. על מעשה זה נאמר:
“וישכב את בלהה פילגש אביו. חס ושלום שנגע בה, אלא כשמתה רחל נטל יעקב מטתו ושם אותה לפני ערש בלהה, בא ראובן וקנא לאמו, ובשביל שלא שם מטתו לפני לאה אמו בלבל מטתה, לפיכך העלה הכתוב כאלו שכבה…”
כך גם שנו חכמים בתלמוד:
“אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו – מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו. אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו – עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה”.
אע”פ שטעה ראובן לא נטרד מהשבטים ולא בכדי נאמר באותו פסוק “ויהיו בני יעקב שנים עשר”.
פטירת רחל
הפעם השנייה שרחל ויעקב מנהלים ויכוח הוא ברגע הכי קשה מבחינת יעקב והוא פטירת רחל. האישה והאהובה אשר נשק לה כשראה אותה, נפרדת ממנו. שכך עתיד יעקב לומר ליוסף בנו:
“ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל… בבואי מפדן מתה עלי רחל, עלי הייתה עצבונה, לפי שאין האישה מתה אלא לבעלה, ואין האיש מת אלא לאשתו…” [
כאמור – מכאן שבני זוג נפטרים” זה על זה.
בעת לידת בנה הקטן והאחרון לשבטי ישראל, מתקשה רחל אמו בלידה, ובעודה על ערש דווי מבשרת לה המיילדת כי נולד לה בן נוסף. היא סיפרה לה זאת על מנת לעודד אותה מקושי הלידה.
“וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין”.
רחל במילותיה האחרונות קוראת שם לבנה הנולד בן צערי.
“ותקרא שמו בן אוני. כלומר בן צערי, כמו מה יתאונן אדם חי…”
השם הזה שבחרה רחל הוא שם קשה מאוד מפני שהוא מנציח את הצער שפקד אותה בעת הלידה, ואת הצער שלה בכלל בכל חייה עם יעקב. להסתכלות זו של רחל אף על פי שהייתה בשעת פטירתה אינה מתקבלת על יעקב, והוא מחליט לשנות את שמו של הילד “ואביו קרא לו בנימין”. הרי בן ימין הוא בדיוק ההיפך של בן הצער. בן ימין מסמל את הכוח, את הפעולה בחיים והמציאות הוא מנציח את העשייה ולא את הקושי. לדעתי, יש בכך מסר – בכל חיי האדם מעלות ומדרגות, והוא יכול לבחור לראות את הקושי שבעלייה או לראות את זכות שבעלייה.
על דרך זה פירש פירוש נאה פירש ר’ יוחנן לוריא בספרו משיבת נפש:
“ומוסיף אני טעם שקראתו אמו בן אוני פירוש שיש לו להתאונן עליה כל ימיו בשביל שמתה ע”י לידה וגזירה על המת שישתכח וכשאינה נקברת בגבולו הוא רואה תמיד מצבתה וזוכר להתאונן עליה”.
כלומר רחל בוחרת להנציח את מותה בנתינת שם לילד שלא יישכח שמה מיעקב, אולם יעקב מעדיף לראות את החיים הטובים שלו עם רחל ולא לזכור רק את מותה.
ראה בעניין זה את ראייתה של גב’ עליזה שנהר “אהובות ושנואות – נשים במקרא, במדרש ובספרות העברית החדשה” :
“השם שנתנה רחל לבנה מסמל את הסבל הרב שעברה והוא צופן בחובו את ידיעת המוות הקרב. מדוע החליט יעקב לשנות את שם הבן ולא להתחשב במשאלתה האחרונה של רעייתו האהובה רחל?
נדמה כי בשם “בנימין” בחר יעקב לא להנציח את רחל אלא דווקא את עצמו, שהרי פירוש השם הוא בן כוחי ואחרית אוני כגבר”
אגב, אף כאן האישה היא אשר בוחרת את שם הוולד – לא האב ואף לא בבחירה והחלטה משותפת.
דיון משנה: קביעת השם של הילדים – ע”י האם
ראינו לעיל כי גם לאה וגם רחל הן אלו אשר קבעו את שם הילד הנולד – לא האב ואף לא בהחלטה משותפת עם האב.
בעניין זה ( ואף אתייחס להלן בשער זה לסוגיה זו) ראוי להפנות לאמור בתלמוד במסכת ברכות:
” ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר “הפעם אודה את ה'”. ראובן – אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי; דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב “וימכר את בכרתו ליעקב”, חזו מה כתיב ביה: “וישטם עשו את יעקב”, וכתיב: “ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים” וגו’. ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: “ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף”, אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: “וישמע ראובן ויצלהו מידם”….מנא לן דשמא גרים? – אמר רבי אליעזר דאמר קרא: “לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה’ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ”, אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵמוֹת.” [
אימהות אלו כולן בנו את בית ישראל, עד כי, כפי שציינתי בפתיח לשער זה, הרי בכל עת שמחת הנישואין יברכו העם את החתן בברכת האמהות:“וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה’ אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם”.
קטע זה פורסם לראשונה בספר “הזוגיות במקרא ואותותיה בשירה ובמשפט” מאת ד”ר עו”ד שמואל סעדיה.
Leave a Reply