נשות עשיו

מאת: עורך דין שמואל סעדיה.

יהודית בת בארי; בשמת בת אילון מחלת בת ישמעאל

נישואין פיקטיביים

עשיו מתמסד. הוא נושא בגיל ארבעים שתי נשים את יהודית ואת בשמת. לא לחינם ציין הכתוב את גילו של עשיו בעת נישואיו ולא לחינם ציין את שמות נשותיו.

“וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־יְהוּדִית בַּת־בְּאֵרִי הַֽחִתִּי וְאֶת־בָּשְׂמַת בַּת־אֵילֹן הַֽחִתִּֽי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָֽה”.

עשיו מחקה את מעשי אביו יצחק, שהרי גם יצחק נשא את רבקה בגיל ארבעים, אולם חכמים ראו במעשה זה בניין אב לאופיו של עשיו, ולאופייה של האומה העתידה לצאת מעשיו, הלא היא מלכות אדום:

“ויהי עשו בן ארבעים שנה. החיה הרביעית שראה דניאל בחזיונו היא דמות חזיר היא מלכות אדום… ולמה נמשלה מלכות אדום לחזיר, אלא מה חזיר פושט טלפיו בשעת שהוא רובץ, ומראה סימן טהרה שלו, כך מלכות אדום הרשעה גוזלת וחומסת ומראה שהיא עושה חסדים… הוא מעשה אביהם עשו הרשע, שכל הימים היה צד נשי האנשים ומענה אותן, וכיון שהגיע לארבעים שנה, רצה לדמות עצמו ליצחק אביו, שכשם שנשא יצחק אביו אשה לארבעים שנה, כן גם הוא נשא אשה לארבעים שנה…”

הנישואין אמורים למסד את האדם, לחדד את דרכו בחיים. בעת הנישואין ובבניין התא המשפחתי, אדם מוציא אל הפועל את כל עולמו הוא מדריך את בני ביתו ובאמונותיו ובדעתו, אולם עשיו לא מתחתן על מנת להשפיע על המציאות ביתר שאת, אלא רק חיקוי חיצוני למעשה אביו, ולכן נשותיו הן “מורת רוח” ליצחק ורבקה (ועל הקשר עניין זה באשר לסוגיית העדר המרמה בפרשת הבכורה – ראה בפרק הרלבנטי),  שהם מעם החיתי היושב בכנען, עם הרחוק מחסד וצדקה, אשר אברהם ציווה שלא לשאת מהם כי עובדי עבודה זרה הם ואינם בעלי חסד. שנאמר “לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני” וכך דרשו רבותינו:

“ותהיין מורת רוח… ממעשים טובים שלא היו עושים, ולא היה מספיק שאינם עושים טובה, אבל היו עושים רעה, שהיו מקטירות לעבודה זרה ומסלקות השכינה מביתו של יצחק. ומזה הצד יש אומרים שנעשה סומא יצחק…”.

כלומר גרועות שבגרועות בחר לו עשיו לנשים.

האמירה ” צד נשי האנשים” אף תואמת לאשמה “ציד בפיו” – תפיסת העולם היא כוחנית, חד צדדית, תפיסת עולם של “צייד”.

לא די שהיו בנות אלו נמנעות מלעשות חסד, אלא גם היו טועות במחשבה וטועות במעשה. במחשבה – שהיו עובדות עבודה זרה. במעשה – שהיו משרכות דרכיהן בזנות. כך דרשו חכמים:

“עדה בת אילון החתי. עדה שהיתה מקשטת עצמה לזנות כד”א ותעד נזמה (הושע ב’ ט”ו). ואת בשמת, שהייתה מבשמת עצמה לזנות”.

שאלה גדולה היא האם אין כשל חינוכי בחינוך שהעניקו יצחק ורבקה לעשיו כי לקח הרבה נשים ?

נישואי עשיו לשם נישואין

אולם לאחר זמן מוסיף עשיו ונושא עוד אישה שלישית:

“וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִֽיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶֽת־מָחֲלַת בַּת־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל־נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּֽׁה”

דרשו חכמים בכך – לשבח. ראה עשיו כי “רעות בנות כנען”, לכן רצה לתקן דרכיו ונשא לאישה שלישית את מחלת. לא בכדי הלך עשיו לישמעאל שהוא זרע אברהם. שראה בכך תיקון על נשותיו שלקח. כך דרשו חכמים “א”ר יהושע בן לוי נתן דעתו להתגייר… “.

נישואין אלו העלו לו ארוכה פורתא, שמתוך שהייתה כוונתו טובה נמחלו לו עוונתיו וכך דרשו חכמים:

“תני (שנו חכמים) חכם חתן נשיא גדולה מכפרת… חתן “וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל” וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו לו כל עונותיו…”

צריך לשים לב לשיעור החשוב הנלמד כאן. חכמים רואים שיש כאן אמירה, כי ביום הנישואין אדם נפרד מעברו ומתפיסתו ולמעשה הוא מחליף זהות, בני הזוג לא מוסיפים זה את זה לחייהם, אלא מהותם משתנה הם הופכים לגוף חדש בפני עצמו. בכיוון זה אף נאמר בראשית:

“על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”.

כך היה עשיו ונמחלו לו עוונותיו. זה אינו אותו אדם אלא ישות אחרת לגמרי.

אלא שטעה עשיו בשתיים. ראשית, נשא אישה על נשותיו, ולא גירש את הרעות תחילה.

“וירא עשו כי רעות בנות כנען וילך עשו אל ישמעאל, רבי יהושע בן לוי אמר נתן דעתו להתגייר, מחלת, שמחל לו הקדוש ברוך הוא על כל עונותיו (בראשית לו) בשמת שנתבסמה דעתו עליו, אמר ר”א אלו הוציא את הראשונות יפה היה אלא על נשיו כאב על כאב…”.

שנית, עשיו לא נשא את הראויה לו. שהייתה עתידה ליפול בחלקו לאה ומתוך תפלתה עלתה בחלקו של יעקב:

“ראויה הייתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים, ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל החזירה הקדוש ברוך הוא לה… שהייתה שומעת (לאה) על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן, והייתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות, קטן מה מעשיו? איש תם יושב אוהלים, והייתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה…”/

עינינו הרואות, אף כי בפרק זה דווקא מנקודת מבט שלילית, איזו חשיבות מעניקה התורה הן למוסד הנישואים והן למקומה של האישה והשפעתה בתוך מוסד הנישואים.

עשיו ואהליבמה – משושלת צבעון ואמו

עשיו

ציון שמו של אדם ופירוט שושלת אבותיו, נשותיו ואבות נשותיו אינה נעשית במקרה, אלא נועדה ללמד דבר מה המוסתר בין השיטין.

כך כשבא הכתוב לספר על תולדותיו של עשיו מציין הכתוב את שמות נשיו ואת שם אבותם:

“עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי”.

הרי שאשת עשיו – אהליבמה, הייתה בתו של ענה בנו של צבעון. כפי שפסוק אחר מבאר בפשטות:

“וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו. וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה”.

עד כאן פשוט וברור כי ענה היה בנו של צבעון. בתוך כך, אגב אורחא מספר הכתוב כי הוא זה אשר מצא את היימים במדבר. מה הם אותם יימים? אלא היו אלו הפרדות כלומר הכלאה בין חמור וסוס. כלומר המציאה שמצא אינה ממש, אלא היה מרכיב מין בשאינו מינו על מנת להשביח את הבריאה:

“הכלאים [בראשית לו כד] ובני צבעון איה וענה הוא ענה אשר מצא את היימים במדבר מהו יימים רבי יהודה בן סימון אומר המיונס ורבנן אמרין היימים. חציו סוס וחציו חמור…. מה עשה צבעון וענה זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר ויצא מהן פרדה. אמר הקדוש ברוך הוא להם אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקדוש ברוך הוא זימן חכינה והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר. מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחייה נשכו כלב שוטה וחייה שבעטתו פרדה וחייה ובלבד פרדה לבנה”/

הנטייה הזו של ענה אינה לתועלת העולם. אלא כל שעשה היה בדרך זימה ושטות. נטייתו זאת של ענה היא בתולדה ולא בדרך מקרה שהרי אביו שטוף בזימה היה וממנו נולד ענה. שכך מבאר הכתוב:

“אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה”.^[

הרי שבפסוק זה עולה תמיהה. לעיל אמרנו שצבעון היה אביו של ענה. כעת אנו אומרים צבעון וענה אחים היו. הא כיצד? ולא ייתכן לומר כי אנשים שונים היו משום שאחר כך חוזר הכתוב לפרטם. אלא מבארים חכמים כי צבעון רשע היה התחתן עם אמו וממנה נולד בנו ענה והרי שהיה ענה גם אחיו וגם בנו.

“אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה. וכתיב: אלה בני צבעון ואיה וענה! אלא, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ענה. ודלמא תרי ענה הוו!… אמר קרא: הוא ענה, הוא ענה דמעיקרא…”.

אולם לא בכך מסתיימת אותה שושלת מפוארת אליה נקשר עשיו. עוד פסוק אחד נותר לבאר שמחמת הסדר בחרנו להתעלם ממנו בתחילה.

צא ולמד עד היכן היה דקדוקם של חכמים. שני כתובים מפרטים את שושלת אשת עשיו. האחד אומר כך:

“עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי”.^[

וכתוב אחר אומר כך:

“וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו. וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה”.

דייק במילות הכתוב בפסוק הראשון כתוב “ענה בת צבעון” הרי שהתייחס אליו הכתוב כנקבה, ואילו בפסוק השני כתוב “הוא ענה אשר מצא” הרי שכאן שמו הכתוב זכר.

אפשר לומר כי “בת” מתייחס לאהליבמה ולא אל ענה ( הגם שבכך יש קושי כי “הבת” המופיע בסיפא לפסוק, השלישי במספר בפסוק, נראה כמתייחס ל”ענה”). אולם חכמים ראו יותר מכך:

“כתיב: “אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ לוטן ושובל וצבעון וענה”. ולהלן: “ענה בן צבעון הוא ענה אשר מצא…” – מלמד שבא צבעון על אמו וילדה ממנו את ענה, נמצא שהיה אחיו ובנו, שוב בא אל כלתו אשת ענה ויצאה אהליבמה מבין שניהם. שנאמר: ואלה היו בני אהליבמה בת ענה בת צבעון אשת עשו. ונשאה עשו לאישה, ולפי שהיו כולם בני זימה פירשם הכתוב להודיע ניוולם…” ^]

הרי שפירט לך הכתוב לא רק שושלת המלכים ואחריתם, אלא רצה לפרט לך את מידותיהם ואת מעשינם הרעים על מנת שתפרוש מהם. עשיו זה ראה כל זה ולא התרחק מהם, אלא להפך התחתן בם ולמד ממעשיהם.

אף כאן השפעת האישה קיימת אם כי לשלילה, והשפעתה קיימת אך לא לדרך של תובנות הקשורות לדרכי האימהות ונשות עמנו היהודיות אשר גיבשו את עם ישראל.

בד בבד ניתן לראות כי דווקא בתפיסת העולם ה”עשווית ” האדומית הרי מתבטלת האישה ומהווה כלי מיני אשר בה הזכר משליט את תאוותו ויוצר בכך שושלת שמקורה בסטייה ובזימה, ואילו בתפיסת העולם האמונית, ערכית, יהודית, ישראלית הרי האישה היא העוצמתית, היא המשפיעה ולא המושפעת. בתפיסה האמונית האישה אינה כלי, אינה מסובב- אלא סיבה, היא ציר ועמוד, כעץ שתול על פלגי מים אשר ביוזמה ועשייה גורמת להמשך השושלת ומשפיעה על ההיסטוריה העברית יהודית.

קטע זה פורסם לראשונה בספר “הזוגיות במקרא ואותותיה בשירה ובמשפט” מאת ד”ר עורך דין שמואל סעדיה.